החלטה בתיק עמ"ת 44229-12-11

בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט ז. פלאח (להלן: " בית המשפט קמא"), במ"ת 55738-11-11, מיום 25.12.11 וקודמתה מיום 22.11.11, לפיה נדחתה בקשת המאשימה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטים שנפתחו נגדו בת"פ 55758-11-11, והמשיב שוחרר בערובה בתנאי מעצר בית, איזוק אלקטרוני וערבויות כספיות.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום, על פיו נהג באלימות כנגד בת זוגו ביום 25.11.11, " ...באופן שאחז בה בשתי ידיו והשליכה לרצפה ולאחר שקמה דחפה שוב על הרצפה והיא נחבטה בראשה באגרטל זכוכית, שנשבר, ומשביקשה להתקשר ממכשיר הטלפון הנייד שלה אחז בידה, סובבה, נטל את הטלפון ממנה ודחף אותה לרצפה. לאחר שהמתלוננת התקשרה להוריה עזב הנאשם את הבית".

הנאשם הואשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית (בת זוג), לפי סעיפים 380 + 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין").

כתב האישום הוגש נגד הנאשם ב-30.11.11 והחלטתו הסופית של בית המשפט קמא ניתנה בחלוף 25 ימים, הואיל והיה צורך לקבל שני תסקירי מעצר בעניינו של המשיב.

ב"כ המשיב הסכים בעת הדיון בבית המשפט קמא לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך טען כי החלופה שהציע, מעצר בית בפיקוח הוריו ואחותו בבית הוריו, ובתוספת איזוק אלקטרוני, די בה כדי להפחית את הסכנה ברמה סבירה.

על אף העדרו של עבר פלילי והיות המשיב עד לאירוע זה, אדם נורמטיבי, מהנדס תוכנה שתכנן להינשא למתלוננת אך ביטל את הנישואין, הגיע שירות המבחן למסקנה כי טמונה בו סכנה רבה למתלוננת, ואין די בחלופה, שעיקרה פיקוח הוריו ואחותו ובתוספת איזוק אלקטרוני, כדי לאיין אותה.

דא עקא, שבעוד אשר בתסקיר הראשון מיום 19.12.11, צוין כי איזוק אלקטרוני במקרה זה אינו מספיק לאור אי-מתן אמון מלא במפקחים, הרי שבתסקיר השני, על אף ששוב חזרה קצינת המבחן על דעתה, ששלושת מפקחים אלה אינם די סמכותיים, למול הסכנה הרבה הטמונה במשיב, הרי שבסופו צוין כי " ...אנו סבורים כי באם אין בנמצא מבחינה טכנית איזוק אלקטרוני, החלופה שהוצעה אינה ראויה דיה עבור גרג".

בית המשפט קמא שמע חקירות ממושכות ומפורטות של המפקחים האמורים לפקח על חלופת המעצר, ובניגוד לדעת קצינת המבחן, התרשם שהם ראויים לתפקידם ויקיימו כל החלטה עליה יורה בית המשפט, וכדי להתגבר על חוסר האמון המספיק בהצהרות המשיב שיקיים החלטות בית המשפט, הורה על איזוק אלקטרוני וערבויות כספיות.

בערר הדגישה ב"כ העוררת את הסכנה המיוחדת הטמונה בעבירות של אלימות במשפחה, את פחדה של המתלוננת, את העובדה שגם בעבר הייתה אלימות מצידו של המשיב שההורים טענו כי לא ידעו עליה, את ההגנה הרבה שהם נותנים לבנם ובמיוחד, את עמדת קצינת המבחן, שאין בחלופה זו די כדי לאיין את המסוכנות הרבה הטמונה במשיב.

לעומתה, ב"כ המשיב הדגיש את החובה המוטלת בחוק על בית המשפט לעשות כל מאמץ למציאת חלופת מעצר, גם בעבירות של אלימות במשפחה. לדעת הסנגור, האחריות על שלום הציבור וגם ובעיקר על נושא שלילת חירותו של אדם בטרם משפט, מוטלת על בית המשפט ולא על קצינת המבחן שהמלצתה, כשמה כן היא. מששמע בית המשפט באופן ישיר ובלתי אמצעי את המפקחים, והחליט כי ראויים הם למשימתם, מן הראוי לקבל את החלטתו ולא להמירה בזו של קצינת המבחן. ב"כ המשיב הפנה לפסיקה במקרים דומים לדעתו, שבהם שוחררו נאשמים בעבירות דומות ואף חמורות יותר, על אף העדר המלצה, או המלצה בלתי ברורה של שירות המבחן [ראו עמ"ת 30149-08-10 אבו רמילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מ"ת 18805-08-09 מדינת ישראל נ' סרגי פריידין (לא פורסם); ובעיקר בש"פ 3940/11 מדינת ישראל נ' יקיר בוקובזה (טרם פורסם)].

לדעת הסנגור, מה שהביא את קצינת המבחן להימנע מהמלצה לשחרור המשיב לחלופת המעצר המוצעת, נובע ממחשבתה כי בהעדר הודאה מלאה מצד המשיב, גם בעבירות קודמות, קיימת סכנה למתלוננת ואין בחלופה, בדמות פיקוח בני משפחה, די כדי לאיינה.

בכך סובר הסנגור, כי נתחלפו לה לקצינת המבחן היוצרות, שהרי מדובר בתסקיר מעצר ורשאי אדם לכפור באשמתו, קל וחומר כשבמקרה זה, באירוע הנדון בכתב האישום - ועל זה סובב ענייננו - מודה המשיב, אם כי בעוצמה שונה.

לאור האמור, עתר הסנגור כי הערר יידחה ותקויים החלטת בית המשפט קמא, שהיא מאוזנת לדעתו ואין היא צריכה "לאיין" כל סכנה, ודי שהחלופה תמנע באופן סביר את הסכנה הממוקדת במקרים של אלימות במשפחה, כלפי המתלוננת.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא, בתיק החקירה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי ראוי לקיים את החלטת בית המשפט קמא, אם כי להוסיף תנאי שחרור בערובה ש"ישפרו" אותה ויצמצמו את הסכנה הטמונה במשיב.

צודק הסנגור, כי לא ניתן לאיין לחלוטין את הסכנה הטמונה במשיב, ובמיוחד כשמדובר באותה סכנה מיוחדת הקיימת בעבירות של אלימות במשפחה, כשהרגש יכול לגבור על ההיגיון ולעיתים גם ריחוק גיאוגרפי אין בו די. אולם, לא זאת כוונת המחוקק, ודי בכך שהחלופה תקטין למידה סבירה את הסכנה. שאם תאמר אחרת, יקשה מאוד למצוא חלופת מעצר במקרים של אלימות במשפחה, והוראת סעיף 21(ב) לחסד"פ תהפוך ל"אות מתה" בספר החוקים.

אכן האחריות לשלילת חירותו של אדם נמצאת, מתחילת ההליך ועד סופו, על כתפי בית המשפט. אחריות זו כבדה היא ביותר, ומשקלה גדל בעבירות של אלימות במשפחה, שטמונה בהן סכנה מיוחדת.

אולם, במקרה זה פעל בית המשפט קמא כמצוות המחוקק, ובאופן זהיר וקפדני בחן את חלופת המעצר ומצאה מתאימה, בניגוד לדעת קצינת המבחן. מששמע בית המשפט קמא את חקירתם של המפקחים והתרשם מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי, לא מצאתי להתערב בהחלטתו ולבטלה.

למעשה, ב"כ העוררת מבקשת להחליף את הרושם שקיבל בית המשפט קמא מן המפקחים ברושם שקיבלה מהם קצינת המבחן, משל תסקיר שירות המבחן יוצא מגדר המלצה והופך להחלטה. כזאת לא יהיה.

נראה כי בתסקיר האחרון, כאמור, שינתה קצינת המבחן מעט את טעמה, ועל אף הספקות שהביעה בדבר התאמת המפקחים והחלופה, למול הסכנה הרבה מן המשיב, הגיעה למסקנה כי רק אם לא יימצא איזוק אלקטרוני, החלופה שהוצעה אינה ראויה בעניינו של המשיב.